הבית המשותף הלך והתפתח עוד מתקופת רומא העתיקה, שם נבנו מבנים בעלי ארבע או חמש קומות כאשר בדרך-כלל בקומת הקרקע גרו בעלי הבניין (בעלי יכולת כלכלית גבוהה), ובקומות העליונות גרו שוכרים לטווח ארוך, בדירות חדר קטנות או בחללים משותפים. הבנייה המשותפת החלה ברומא העתיקה אך החוק, החובות והזכויות בבניין היו שונים מהיום: החוק הרומאי קבע כי הקרקע והבניין הינם בבעלות אחת, ולבעלי הנכס יש את כל הזכויות והחובות, כלומר בעל השטח שעליו הבניין עומד רשאי לפעול ע”פ האינטרסים שלו, מבלי להתחשב בשוכרים החיים בצלו. לשוכרים ניתנה זכות מזערית ורק במקרים מסוכנים ו/או חמורים היו יכולים לפעול בעצמם, כך שרוב החובות והזכויות בבית היו שייכות לבעל הקרקע והוא ינהג לפי דרך הצדק אשר הייתה נהוגה לאותה תקופה.

הבנייה לגובה התפשטה לערים רבות באירופה, במדינות גרמניה, צרפת, ספרד ושוויץ, מכוון שזוהי צורת בנייה מתאימה ויעילה לתרבות העירונית שהתחזקה בימים ההם (1100 לספירה). מובילת הדעה בתחום המשפט וניהול הבתים הייתה גרמניה, שכמעט ולא הייתה תחת השפעתה של האימפריה הרומית. בגרמניה הייתה נהוגה שיטת החלוקה לקומות ללא כל קשר למי שייכת הקרקע, ושיטה זו התפשטה ברחבי אירופה והפכה לנפוצה ביותר. בסופו של דבר ולמרות התפשטות השיטה הגרמנית, השיטה הרומית (בעלות על הקרקע היא הבעלות על הבניין) גברה ואפילו הגרמנים התאהבו בחוק הרומי. רוב המדינות השמידו את מוסד החלוקה לקומות. כאשר צרפת חדלה מלהכיר בחוק הרומי, היא שדרגה את המוסד הקיים של בעלות-קומה אשר היה נהוג, וכך יצרה למעשה את הבעלות המשותפת החדשה, כפי שמוזכר לראשונה במאמר של נפוליאון משנת 1804: בבניין אחד יהיו מספר בעלים שלכל אחד מוגדר באופן מדויק שטח האדמה וכנגזרת מכך – הדירה. מדינות רבות אימצו את המוסד החדש וחוקקו חוקים המגדירים את הבית המשותף בהשראתו. התפשטות זו התרחשה במחצית הראשונה של המאה ה-20, בלגיה 1924, שוודיה 1931, איטליה 1934, צרפת 1938, האומה הגרמנית (עדיין בהשפעת החוק הרומי) לא הגיבו למגמה עד 1940 ולבסוף ב-1950 חוקקו חוק בהשראת ההכלאה של שתי הגישות.

שיטת הבית המשותף הוכחה כיעילה מבחינה חברתית וכלכלית בבניית תרבות עירונית תוססת, ולכן התפשטה ביבשת אירופה ובמהירות לחצי הכדור המערבי: ברזיל אימצה את השיטה ב-1928 ומשם התפשטה הבשורה לאמריקה הלטינית. בארה”ב הבנייה לגובה הייתה נפוצה במרכזי ערים והדרך השכיחה לאחזקת הרכוש הייתה בבעלות אחת לבעלי יכולות כלכלית גבוהה או שיתופיות (אחזקת מניות בחברה אשר בבעלותה בניין אחד או רבים), כלומר חלוקת מניות בקרקע. מבנה זה הקשה על רכישת שטח (קבלת משכנתא לדירה ספציפית) מתוך הבניין, ואף הקשה על ניהולו ותחזוקתו. כניסת שיטת הבית המשותף לארה”ב התרחשה בעקבות פורטו ריקו, אשר אימצה את שיטת הבית המשותף מקובה, ורק בתחילת 1960 הוצגה לראשונה בארה”ב דרך לבעלות משותפת על נכסים, בצורת הבית המשותף המודרני, ומיד לאחר מכן התפשטה השיטה גם לקנדה.

ערים מתאפיינות באוכלוסייה גדולה ומגוונת, אשר יוצרת מרקם חיים עירוני. מבחינה חברתית ישנה פעילות אנושית עשירה, גיוון תרבותי וריבוי מוסדות, אשר יוצר את “המוזיקה של הפעילות החברתית” – מרקם חיים אורבני חי ותוסס. אנשים שחיים קרוב ומתקשרים זה עם זה, יכולים ללמוד אחד מהשני ולבסוף הופכים את מקום המחייה שלהם באופן המתאים לצרכיהם, טוב יותר עבורם ודינמי הרבה יותר.
הסיבות להיווצרות הבית המשותף הינם חברתיות וכלכליות. הראשונה היא החברתית: הבית המשותף מאפשר למגוון גדול יותר של אנשים להחזיק בבעלותם נכס במטרופולין וכך לייצר אוכלוסייה תוססת ויצרנית. השנייה, שהיא גם הוכחה לסיבה הראשונה החברתית, היא כלכלית: באמצעות חלוקת הקרקע לתת-חלקות, שוק הנדל”ן קיבל תנופה גדולה. כמות העסקאות ואפשרות הבנקים לתת משכנתאות גדלו בצורה משמעותית, כלומר כעת באמצעות הבית המשותף כל חלקה שעליה היה בית של למעלה מ-2 יח’ חולק ל-2 תתי חלקות, כל חלקה מוגדרת באופן מדויק, כאשר ניתן למשכן או לשעבד אותה באופן עצמאי לבנק או לכל גורם מימון אחר. גם המיסוי מחושב לפי אותה יחידה ולכן המרוויחים הגדולים הם קודם כל החברה כולה, אוצר המדינה והמערכת הבנקאית.

נגישות